חייבים לבנות את הקשר לארץ על העתיד

כל שנה, שבת 'שלח-לך' משמשת כפלטפורמה לעיון מחודש בערכה של ארץ ישראל ובמאבק עליה. כל שנה מחדש, שלא במפתיע, מתלהט הדיון האקטואלי: מאבקים על מאחזים; פסקים שערורייתיים של בג"ץ ביחס לבנייה ביש"ע – כל אלה אינם נותנים לנו לשכוח את חטא המרגלים.

עם זאת, השנה ברשותכם הייתי רוצה להציג זווית אחרת בפרשה.

מנין שואב עַם כוח להילחם בעד ארצו? אצל אומות העולם ארץ נקראת 'מולדת' – היא הולידה אותם. העם מסתכל במבט לאחור ומבין כמה היה לו טוב ונעים בארצו: 'כאן סבא שלי גדל וכאן אבא שלי נטע עץ'; אנו נלחמים על הארץ שלנו – כי אנו נלחמים על המולדת; על 'אמא אדמה'. העבר החוויתי הוא הכוח המניע. אם זהו אכן המבט, ניתן להבין את המרגלים. המרגלים מביטים על ארץ ישראל והם לא רואים בה מולדת. מבחינתם, עברם המשותף התגבש במצרים ולאחר מכן במדבר. נכון שאבותיהם אי-שם בעבר הרחוק ישבו פה בארץ, אך להם עצמם, בזיכרון הקולקטיבי הקרוב, אין שום חוויות משותפות מארץ ישראל להתרפק עליהם. כאן לא היה ביתם: "ניתנה ראש ונשובה מצרים" (במדבר יד, ד) – שם לפחות גדלנו, שם לפחות יש לנו זיכרונות, נעימים יותר או פחות; למי יש כוח להילחם על כברת ארץ חדשה שכבר באו אחרים ותפסו אותה?

הם באמת צודקים! מי שמנסה לבנות את הזיקה לארץ ישראל על פולקלור משותף, על זיכרונות נעימים של 'כאן ביתי פה אני נולדתי', ועל גיבוש סביב המדורה נוסח הפלמ"ח ושירי רחל – יגלה עד מהרה שיש לטענות הללו 'טווח נשימה' קצר מאד. לאומיות חילונית המבוססת על זיכרונות של ציונות בת מאה וחמישים שנה – לא נותנת מספיק מוטיבציה; אדרבה, אם הולכים על כיוון של חוויות-עבר משותפות – הזיכרונות הקולקטיביים של עם ישראל עוצבו באלפי שנות גלות ולא בארץ ישראל (זו אולי הסיבה שבגינה נוהרים ישראלים כה רבים 'לטיולי שורשים' בארצות בהן טבחו את סביהם וסבתותיהם; נושא לדיון כשלעצמו).

הכיוון צריך להיות אחר: מיד אחרי תיאור חטא המרגלים, הפסוקים בפרשת 'שלח-לך' מדברים אודות הבאת קורבנות לבית המקדש (שם, טו). מה הקשר? לכאורה פסוקי הקורבנות אמורים להיות מרוכזים כולם בספר ויקרא?

אנו לומדים מכאן דבר חשוב: הקשר שלנו לארץ ישראל איננו מבוסס רק על נוסטלגיה רגשית של עבר משותף אלא על עתיד, על בית המקדש. כדוגמת קשר נישואין, בו היחסים בין האיש לאישה אינם מושתתים על חוויות-עבר משותפות אלא על קשר נפשי שילך ויופיע בפועל בעתיד – כך גם הקשר בין עם ישראל לארצו. אנו קשורים לארץ הזו ונילחם עליה לא רק בגלל ש'כיף לחיות פה', כי 'יש פה אחלה נוף', ובגלל ש'כילד שכשכתי רגליים בכינרת' - אלא שבינינו ובין האר קיים קשר נשמתי עמוק שיופיע במילואו בעתיד, בבניין בית המקדש, בהקרבת הקורבנות. אנו נלחמים על הארץ בשל קדושתה.

כיצד בונים קשר מסוג זה? בקורבן! לא במקרה הפסוקים בפרשת 'שלח לך' מדברים אודות הקורבנות. קורבן משמעותו קירבה והקרבה, קורבן זה מסירות נפש. ככל שאני אהיה מוכן יותר למסור את הנפש על הקדושה הזו כך גם הקשר יופיע בפועל. ככל שישראל יעסקו יותר בקורבנות, כלומר בפיתוח יכולת למסירות נפש – כך הם יהיו זכאים יותר לשבת בה, שייכים יותר אליה; ובכך יבוא התיקון לחטא המרגלים.

אנו חייבים להפסיק להשתמש רק בטרמינולוגיה של עבר: 'חוויות ישראליות', 'נוף' ו'זמר עברי'. עלינו לאמץ טרמינולוגיה של עתיד: 'קדושה', 'בית המקדש', 'מסירות נפש'. אלו המינוחים הצריכים להישמע כעת בשיח הציבורי וסליחה על הפנאטיות...